אחרי שהוא צילם ישראלים ברגע הגדול והיקר בחייהם (חתונתם) מתחת למים, הוא עבר לצלם נשים עובדות. את הצילומים הוא הציג בבית בושת בברלין והצליח לעשות כמה גלים בסצנת האמנות שם. הביצה בישראל לא סוערת. אנחנו נפעמים. קראו את הכתבה וראו את התמונות באופן בלעדי רק אצלנו.

אם אתם מה שאנו מכנים 'מרובעים' או הולכים בתלם, אז קחו נשימה עמוקה לפני הראיון הזה. ממש ארוכה. צפו להפתעות, ריגושים, כעסים, אי הסכמה, סקס אחר. ברלין.

זהר קניאל (39) במאי סרטים, צלם ומומחה בצילום תת מימי, רווק, ירושלמי במקור ובימים אלו מתגורר בברלין, אוהב להצית אש, לעשות מהפכות, לנפץ מיתוסים ולהגיד את האמת שלו בפרצופם של אנשים. הוא קורא לזה אומץ, אחרים יגידו שזו חוצפה.

איך שלא יהיה, קניאל, מספק לנו חור הצצה גדול (אחד הסרטים האהובים עליו הוא PIPING TOM (וכנראה שלא במקרה) לעולמות שבחיי היום יום שהאדם הנורמטיבי אינו נחשף אליהם. וזוהי בדיוק אחת התרומות של קניאל לעולם האמנות, לצד התבוננות ותבונה מסוג אחר, יש לו היכולת לנער את המוכר והקיים דרך עין העדשה. וכן, כמובן, השורה התחתונה: עבודות צילום מרתקות ויפיפיות.
על המקומות שהוא מסתובב תקראו רק בספרים או תצפו בסרטים שמוקרנים בפסטיבל סאנדאנס. החומרים שמהם עשויים חייו האומנותיים בשנים האחרונות, יגרמו לכם להמשיך לקרוא, שכן הם עוסקים באופן פשוט (למרות שקניאל משתמש בהם בכדי לנגח את הממסד על כל סוגיו) בסקס, סמים, נשים עובדות, נרקומנים, מסיבות אלטרנטיביות על חוף הים, יחסים לא שגרתיים וגם כמה תערוכות שגרמו לרעש סביבתי.

קבלו בראיון בלעדי לhappily ואחר לחלוטין, אמן שנכנס עמוק לתוך המים העכורים של השפל, האפלה והפנטזיה, וחווה אותו עם כסות של מצלמה ודרכה. אדם שאינו מפחד לקחת את הטאבואים ולרסק אותם לחתיכות גם בחיים.

קצת רזומה. קניאל, בנו של פרופסור ואשת חינוך, "ביים והפיק את הסרט "מציצים לאלוהים" העוסק בתיעוד החוף הדתי הנפרד בת"א. סרט דוקומנטארי, שמבחינת העיסוק באוכלוסיה אלטרנטיבית, הקדים את זמנו. היו שם דמויות הזויות, טכסטים מצחיקים, אנשים יפים, אהבה, אמונה, דתיים וחוף ים בלילה. הסרט הבא שיצר "ואז חמקתי מאחורי הפסנתר", עוסק בסיפורו של האדם ניסן נתיב, מנהל בית הספר למשחק וסיפורם של הסטודנטים.

קניאל, שהיה חבר במפלגת "עלה ירוק", מספר 16 ברשימה,כך נדמה לי, עשה סרט בשם "העם עם גוש חשיש", תיעוד ביקור של מפלגת עלה ירוק בגוש קטיף. בשנת 1999 נתן סטירה אומנותית ובוטה לאנשי ומבקרי מוזיאון ישראל, שם הציג עבודה שלו יחד עם האמן משה גרשוני, בה נראו שניהם עירומים באמבטיה – תמונה שצילם קניאל לתערוכה, שעוררה רעש גדול בזמנו. דרך אגב, מוזיאון ישראל היה המקום הראשון בו הציג קניאל את הצילום.

בגלריה "טל אסתר", הציג תערוכה בשם "פלאש". שרשרת עבודות המתעדת נרקומנים בפעולה: הזרקות, הסנפות ושאר חומרים. כחלק ממאבק ההישרדות שלו, הוא ממציא את עצמו מחדש חדשות לבקרים לצורכי פרנסה. לפני שנתיים הגה רעיון לא שיגרתי ורטוב במיוחד והחל לצלם חתונות מתחת למים בברכות שחיה בגני אירועים בישראל.
"רק בישראל" הוא אומר ונותן חיוך או לפחות כך זה נראה דרך המצלמה של האינטרנט, שכן השיחה נערכה בינינו מהרצלייה לברלין בטלפון באמצעות הסקייפ, "יכול זוג מחותן טרי לקפוץ למימי הבריכה הצוננים לצורך תיעוד החוזה ביניהם בנשיקה מתחת למים" אומר ולוקח עוד שאיפה מהסיגריה.
לפני שנה וחצי, החליט קניאל כי הוא מבזבז את זמנו בישראל:" לא משנה מה אצלם או מה אעשה. הכול קומבינה. הכול יחסים בין אישיים. אני לא מוכן ללקק תחת לפקידים. אני מעדיף שראשי ממשלות ילקקו לי את התחת".
לאחר שלא הציג 6 שנים בישראל, החליט קניאל שהגיע הזמן לנסות לבדוק מה קורה בברלין עיר האפשרויות האמנותיות הבלתי מוגבלות. שם, הפתעה. קניאל שלא רגיל להתקבל ויותר רגיל להלחם, החל להיות מחובק משהו על ידי סצנת האמנות בברלין. הייתכן ששם מבינים כמה דברים שכאן לא מוכנים כלל להסתכל עליהם? רגע למחשבה!

בששת החודשים האחרונים, הוא זכה להציג ארבע תערוכות וב 17 בדצמבר תפתח תערוכה נוספת במוזיאון בצפון גרמניה.

כהרגלו בחיים ובאמנות לא בחר קניאל בנושא שיגרתי.

ברובו על היררכיות ומעמדות. בתערוכה בחר להתמקד בשני בורדלים: אחד מודרני ויקר והשני שכונתי ומיועד יותר לעמך.

ספר על המפגש בינך- גבר ישראלי, לזונות ברלינאיות בלבוש סאדו או עירומות מתחת למים כאשר אתה חמוש במצלמה תיעודית?

"היה מאוד כיף לעבוד איתן. זונות הן לא נשים שמפחדות להגיד לא. הן מאוד ישירות בשיח. מה שלא מתאים, הן אומרות ישר על המקום. אחר כך הן אמרו, שהבאתי הרבה כבוד לבית הזונות והוא הפך לבינלאומי בעקבות התערוכה שנערכה שם".

"היה מאוד כיף לעבוד איתן. זונות הן לא נשים שמפחדות להגיד לא. הן מאוד ישירות בשיח. מה שלא מתאים, הן אומרות ישר על המקום. אחר כך הן אמרו, שהבאתי הרבה כבוד לבית הזונות והוא הפך לבינלאומי בעקבות התערוכה שנערכה שם".

התערוכה נתנה הזדמנות לקהל שכולו מלא בסטריאוטיפים לגבי המקצוע הזה, בעוד הוא לא יודע דבר וחצי דבר. למשל נשים לא יכולות להיכנס למקום הזה, רק בתור עובדות. אז זו הייתה הזדמנות עבורן".

"ברלין זוהי בירת הדקדנציה העולמית. זו עיר עם 25% אבטלה. הרבה מאוד אנשים נתמכים על ידי הממשלה. בנוסף לכך, מזג האוויר הוא קר לא מעט חודשים בשנה, לפיכך אנשים בברלין עושים סקס כי אין להם משהו אחר לעשות".

"הזנות הפכה להיות חוקית בגרמניה רק לפני ארבע שנים. היום רק בהולנד וגרמניה זה חוקי. העיסוק במין בברלין הוא אובססיבי. יש כאן מגזין שיוצא לאור והוא מוקדש רק למקומות ארוטיים. יש המון בתי זונות – יותר מ 60 רק בברלין, יש סאונות שבהן עושים סקס. בתוך הסאונות יש חדרי חושך. שם בחושך, מזדיינים בלי לדבר. מה יש לדבר?!. יש מסיבות של סווינגר - מסיבות של סקס ללא רגש לסטרייטים".

"בטח. הרבה יותר אנשים. יותר מגוון ואין חדירה לפרטיות כמו בישראל. אין תחושת של סחבקייה. הייאוש הגרמני, יותר גדול מהייאוש הישראלי וסקס זה דבר טוב מאוד לאנשים מיואשים".

"אין לי אהבה. בשלב זה של חיי אני אוהב את החופש שלי. אני מאמין קטן מאוד באהבה. אני חושב שזה עניין של אינטרסים משותפים. לא רק. אהבה היא לא דבר רע חלילה, אבל כל הקלישאות של אני לא יכול בלעדיה, זה לא בגלל מי שהאדם האחר הנמצא מולך ומהו, אלא מה שכל אחד רוצה בפנטזיה האישית שלו כך הוא רואה את האחר. הלוואי שהייתי מוצא את האישה או הגבר של חיי. לצערי התרגלתי לחיות לבד וזה מאוד נוח לי. בישראל יש הכוונה מאוד חזקה לחיי משפחה, וכל החברים שלי, העולם החברתי שלהם, הוא תלוי הילדים שלהם. פה בגרמניה, יש אחוז ילודה שלילי. מי שעושה ילדים אלו הפועלים הזרים, התורכים, הערבים והיוגוסלבים. הגרמנים שחיים כאן לא רוצים ילדים. נקודה. כולל הנשים".

"אני לא רוצה אהבה לא מגבר ולא מאישה. לא מרגיש כרגע שחסר לי משהו. בפנטזיה בטח שהייתי רוצה אהבה. במציאות אני לא כל כך מוצא אותה. נשים זה טוב בכדי לגדל איתן ילדים, גברים זה טוב בשביל סקס, ואחרי זה, זה חארטה. אני אוהב להזדיין עם גברים ואני חושב שכל גבר אוהב לשכב עם גברים. זה אחלה דבר. לדעתי כל הגברים באשר הם, יאהבו את זה. לנהל עימם זוגיות, זה כבר יותר מסובך בגלל ההתניה החברתית של ההתניה הפטריאכלית, שקיימת מבראשית בראשית.

"בכל זוגיות יש שחיקה של המיניות, אין מה לעשות. אני מניח שאתם כאן בפורטל גרושים גרושות ואתם יודעים. אישה לא מסופקת חייבת מין בטירוף, אך אישה שחוותה הריונות, לא צריכה את המין כל כך. אתן צריכות אהבה, ביטחון, תמיכה, לא חובה מין".

"להתווכח איתי כולם אוהבים כל החיים. בעיקר בישראל. כי ישראלים המציאו את העולם. הייתי עם נשים ואני לא אנטי נשים על אף נטייתי ההומואית. אני רואה את עצמי כלגמרי אאוט סיידר. אני לא רוצה חלק בקהילה ההומואית כי היום יש אפליה מתקנת מידי כלפי ההומואים. אצל ההומואים ואצל המיעוטים המדוכאים, התהפכו היוצרות בשנים האחרונות - התלוי הפך לתליין".

"בדצמבר אני מציג כאן בברלין במוזיאון. אני מתעתד להמשיך את הפרויקט ולצלם זונות בכל העולם. עכשיו אני מצלם זונות עם בגדי סאדו מתחת למים. במקביל אני עובד על סרט שמתעד את התערוכה. לקראת האביב אני מתכונן לעשות תערוכה בישראל. אני הולך להמציא חלל, בשאיפה באזור התחנה המרכזית הישנה בת"א, כדי שיהיה דומה מבחינת סוג הקהל להיכן שזה הוצג בברלין- בשכונה ענייה.

"אני מאוד רזה וקליל אז אני קל לעיבוד. אני לא רואה את עצמי כעוף מוזר. חלק גדול מהכוח שלי בתור יוצר, זו העובדה שאני בן אדם אמיץ וכמו שאני לא מפחד להסתבך עם ארסים, באותו מקום אני גם לא מפחד מהמה יגידו הרכילותי. ולכן אני גם יכול להרשות לעצמי להגיד את מה שאני רוצה להגיד.
לעבוד עבור עצמי ולא להתרוצץ עבור כל מיני אפסים שרק רוצים לסחוט אותך. אני רואה את עצמי כשליח שרוצה לגעת בטבואים ורוצה לגרום לנו האנשים לחשוב על מקור הטבואים ולראות שהאסור והמותר הזה, תמיד כרוך בכסף וכוח בכל הנושאים.
זהר מסכם את משנתו: "הקפיטליזם האמריקאי, שלצערי שולט היום בעולם, גורם לנו כחברה להיות מדוכאת על ידי מעט אנשים בעלי אינטרסים. אנחנו כחברה במקום להתעסק בלב ובנשמה שלנו, עסוקים בחומר ובבצע כסף. דווקא מהמקום של להתעסק עם זונות, שהן לכאורה הכי עסוקות בכסף ובחומריות, אני מרגיש, אצל הזונות העניות בעיקר, הרבה יותר אמת וכנות. והכנות לא מתבטאת במה שהיא מספרת לאנשים (למשל שהיא רקדנית) אלא מה שהיא אומרת עצמה. אז היא מאוד ישרה, כנה ושלמה".