חתונה רטובה:
לבושה בשמלת כלולות לבנה נשאת על ידי בעלה הטרי מוליכה הכלה את חתנה לבריכה שם ישא אותה על כפיו וביחד יקפצו למימי הבריכה. בתוך המים אני ממתין לזוג מצויד במצלמה תת מימית.
שיחה משעשעת עם דנה( חברה טובה) עוררה בי רעיון עסקי מופרך, שהפך לפרנסה מכובדת בחודשי הקיץ החמים. החלטתי להמציא ז'אנר חדש בצילום אירועים ובו יקפצו החוגגים לבריכת שחיה לצורך תיעודם ביום חגם. חתונות בים בעומק רב עם ציוד צלילה אינם דבר חדש באוסטרליה לדוגמא, אנשים עוברים הסמכה מקצועית בשביל להנחות טקס חתונה במים. גם בישראל לעיתים זוגות שמחוברים לעולם המים והצלילה בוחרים להתחתן בלב הים האדום ועורכים מאין טקס חתונה מצומצם במעמקי הים. אני בחרתי להתמקד בבריכות שחיה בהן הראות היא טובה ובעיקר לא נדרשת כל מיומנות צלילה או שחיה. הקהל המצולם נדרש רק להכניס את כל הגוף כולל הראש לתוך המים, להחזיק את הנשימה לפרקי זמן קצרים, לפתוח עיניים ולהסתכל ישירות לתוך המצלמה.
חמישים ושש שנה קיימת מדינת ישראל, והחברה הישראלית עדיין נמצאת בתהליך של גיבוש, הגדרה ובניית זהות מקומית. לשמחתי אמנם החברה בישראל שמרנית יחסית אך יש בה הרבה פתיחות לרעיונות חדשים ולא סטנדרטיים.
רק בישראל , שעות ספורות לאחר טקס הקידושין והחופה , יקפצו למימי הבריכה החתן והכלה, לצורך הנצחת הברית שנכרתה ביניהם בנשיקה צרפתית רוויות בועות מתחת למים.
בתוך החברה הישראלית, אופנות מתחלפות הסוחפות אליהן עדר אנושי רב יוצרות מציאות דינאמית ומשתנה שבה מרוב ניסיונות להיות מקורי וייחודי בסופו של דבר כולם נוהגים באופן זהה אחד לשני .
תעשיית החתונות בישראל היא דוגמא מובהקת לתרבות העדר הישראלית. זוגות ומשפחותיהם משעבדים כסף וממון רב על מנת לצור בחתונתם רושם של שפע חומרי. בדרך כלל עלות ההפקה של חתונה בישראל תהיה חסרת פרופורציות יחסית לרמת החיים ויוקר המחייה במדינה. האבסורד בכך הוא שדווקא זוגות ומשפחות שאינן משופעות בכסף משקיעות הון עתק באירוע של יום אחד. העובדה שאחרי החתונה ישאר הזוג עם חובות כספיים גדולים היא זניחה ולא חשובה כלל העיקר שהזוג התחתן בגדול ובסטייל שלכאורה נראה מיוחד אך בפועל משום מה כמעט כל החתונות נראות אותו דבר.
בחצות הליל לבוש חלוק רחצה ובגד ים אני מופיע בגן האירועים ממתין שהזוג, המשפחה והחברים יקפצו למים. אני יושב בשקט בצד ממתין ומתבונן על השמחה. יש משהו יפה בחתונות שבהן אפשר לראות איך צעירים ילדים ומבוגרים שרים רוקדים וחוגגים ביחד, אבל יש גם משהו שקרי לעוס ומעושה בחתונות הללו. לאנשים יש נטייה לשכוח שהחיים מתחילים אחרי החתונה ופעמים רבות אני חש שהשמחה היא רק למראית עין.
בעבר כשהתחלתי לנסות לעניין זוגות בצילום במים הייתי מופיע בחתונות ללא כל הזמנה משכנע ומשדל את החוגגים לקפוץ למים ולהצטלם. תחילה הרעיון נשמע קצת מופרע ולא פעם זוגות סירבו להתנסות. בעיקר תמיד יש חשש מצד הכלה להרטיב את השמלה היקרה ששכרה לאירוע. כולה מים עם קצת כלור ניקוי יבש והשמלה תראה חדשה אני מסביר, המחיר שמשלמים עבור השכרת השמלה הוא דימיוני ולא יקרה שום דבר אם השמלה תירטב קצת אני ממשיך ופתאום ברגע אחד מתהפכת הכלה והוף היא קופצת למים.
באופן מוזר (או שלא ) עיקר הזוגות החפצים להצטלם במים הם דווקא אנשים שאינם מצטיינים בשחייה. לא פעם זועקת אליי הכלה בעודה מפרפרת במים חרדה , השמלה הלבנה מציפה אותה כך שאין סיכוי שתטבע ובהומור אני מנסה להרגיע אותה שתרגיש את הנינוחות והרוגע שסביבת המים מעניקה. השלב הבא מסובך יותר כאן אני מבקש מהמצולמים לשקוע במים לפתוח עיניים ולהישיר מבט למצלמה. רוב האנשים מתקשים בהתחלה לשקוע. במקום לשחרר אוויר הם מחזיקים בריאות ולכן הם מוצפים מעלה, לנשים, בדרך כלל יש בעיה להכניס את הפנים למים וזאת עקב האיפור המייקאף והפאן.
החלק הקשה בעבודה זו אינו קשור כלל לצילום. עיקר העבודה שלי היא להיות רס"ר משמעת או גננת.
אני מגיע לגן בשיא האירוע ורוב הקהל כבר שיכור ומסטול.
בכניסה לגן צועקים עליי החוגגים מדוע הגעתי מאוחר כל כך כשהאירוע כבר עומד להסתיים. אנשים מסתכלים עליי מבולבלים, לא מבינים מדוע הגעתי לבוש ככה (מתוך נוחיות שלי ובכדי לקצר תהליכים אני נוהג להגיע לבוש בגלבייה כשמתחתיה כבר אני לבוש בגד ים) חושבים שהגיע מוקיון או מוזיקאי שעומד להופיע בפניהם ובמקום זאת אני מסיר את בגדיי וקופץ לבריכה.
מעניין לראות איך הבריכה משפיעה על מצב הרוח של החוגגים.
ברגע שהחוגגים קופצים למים מד הרעש בגן הארועים הופך להיות בלתי נסבל וההשתוללות בשמחה גוברת עוד יותר. חבורה של גברים מגודלים במים שרה בקולי קולות שירי עידוד לקבוצת כדור רגל אהודה, מחוץ לבריכה כמה בריונים זורקים למים בכוח את כל החוגגים שאינם רוצים להירטב.
בתוך כאוס של קהל עליז, אני חייב למקד אליי תשומת לב, בניסיוני לצלם. בניגוד לצילום ספונטאני ובו לא נדרש מהמצולמים כל שיתוף פעולה. בצילומי חתן כלה במים על מנת להשיג מבט ופנים אני חייב לביים ולמקד את תשומת הלב של המצולמים סביבי. אני חייב לפעול מהר וביעילות כי סבלנותם של האנשים קצרה. ברגע שחוזר הבלגאן והרעש גובר מיד אני צולל וכולם אחרי. עולים שוב למעלה, לרגע קט יש שקט עד שמתאוששים החוגגים ושוב פעם אותה דינאמיקה מסתכלים ישירות למצלמה צוללים ומנסים להישאר זמן רב ככל האפשר מתחת למים.
אחרי 20 דקות במים וסרט צילום של 36 תמונות עבודתי הסתיימה. אני יוצא החוצה לשפת הבריכה שותה קפה חפוז ונעלם מהר מהרעש והמולת החוגגים .
ומתי כבר אתה תתחתן אמא שואלת?
ולעצמי בשקט אני משיב, כי כל החתונות בהן אני משתתף לא מעוררות בי חשק אלא להיפך, ככל שאני נחשף ליותר חתונות הסיכוי שאתחתן קטן. בכל חתונה שאני מצלם אני מברך ומודה לאל שאני עדיין פרט בודד בעל חירות חופש ועצמאות לבחור מה אני חפץ לעשות עם חיי.
שיחה משעשעת עם דנה( חברה טובה) עוררה בי רעיון עסקי מופרך, שהפך לפרנסה מכובדת בחודשי הקיץ החמים. החלטתי להמציא ז'אנר חדש בצילום אירועים ובו יקפצו החוגגים לבריכת שחיה לצורך תיעודם ביום חגם. חתונות בים בעומק רב עם ציוד צלילה אינם דבר חדש באוסטרליה לדוגמא, אנשים עוברים הסמכה מקצועית בשביל להנחות טקס חתונה במים. גם בישראל לעיתים זוגות שמחוברים לעולם המים והצלילה בוחרים להתחתן בלב הים האדום ועורכים מאין טקס חתונה מצומצם במעמקי הים. אני בחרתי להתמקד בבריכות שחיה בהן הראות היא טובה ובעיקר לא נדרשת כל מיומנות צלילה או שחיה. הקהל המצולם נדרש רק להכניס את כל הגוף כולל הראש לתוך המים, להחזיק את הנשימה לפרקי זמן קצרים, לפתוח עיניים ולהסתכל ישירות לתוך המצלמה.
חמישים ושש שנה קיימת מדינת ישראל, והחברה הישראלית עדיין נמצאת בתהליך של גיבוש, הגדרה ובניית זהות מקומית. לשמחתי אמנם החברה בישראל שמרנית יחסית אך יש בה הרבה פתיחות לרעיונות חדשים ולא סטנדרטיים.
רק בישראל , שעות ספורות לאחר טקס הקידושין והחופה , יקפצו למימי הבריכה החתן והכלה, לצורך הנצחת הברית שנכרתה ביניהם בנשיקה צרפתית רוויות בועות מתחת למים.
בתוך החברה הישראלית, אופנות מתחלפות הסוחפות אליהן עדר אנושי רב יוצרות מציאות דינאמית ומשתנה שבה מרוב ניסיונות להיות מקורי וייחודי בסופו של דבר כולם נוהגים באופן זהה אחד לשני .
תעשיית החתונות בישראל היא דוגמא מובהקת לתרבות העדר הישראלית. זוגות ומשפחותיהם משעבדים כסף וממון רב על מנת לצור בחתונתם רושם של שפע חומרי. בדרך כלל עלות ההפקה של חתונה בישראל תהיה חסרת פרופורציות יחסית לרמת החיים ויוקר המחייה במדינה. האבסורד בכך הוא שדווקא זוגות ומשפחות שאינן משופעות בכסף משקיעות הון עתק באירוע של יום אחד. העובדה שאחרי החתונה ישאר הזוג עם חובות כספיים גדולים היא זניחה ולא חשובה כלל העיקר שהזוג התחתן בגדול ובסטייל שלכאורה נראה מיוחד אך בפועל משום מה כמעט כל החתונות נראות אותו דבר.
בחצות הליל לבוש חלוק רחצה ובגד ים אני מופיע בגן האירועים ממתין שהזוג, המשפחה והחברים יקפצו למים. אני יושב בשקט בצד ממתין ומתבונן על השמחה. יש משהו יפה בחתונות שבהן אפשר לראות איך צעירים ילדים ומבוגרים שרים רוקדים וחוגגים ביחד, אבל יש גם משהו שקרי לעוס ומעושה בחתונות הללו. לאנשים יש נטייה לשכוח שהחיים מתחילים אחרי החתונה ופעמים רבות אני חש שהשמחה היא רק למראית עין.
בעבר כשהתחלתי לנסות לעניין זוגות בצילום במים הייתי מופיע בחתונות ללא כל הזמנה משכנע ומשדל את החוגגים לקפוץ למים ולהצטלם. תחילה הרעיון נשמע קצת מופרע ולא פעם זוגות סירבו להתנסות. בעיקר תמיד יש חשש מצד הכלה להרטיב את השמלה היקרה ששכרה לאירוע. כולה מים עם קצת כלור ניקוי יבש והשמלה תראה חדשה אני מסביר, המחיר שמשלמים עבור השכרת השמלה הוא דימיוני ולא יקרה שום דבר אם השמלה תירטב קצת אני ממשיך ופתאום ברגע אחד מתהפכת הכלה והוף היא קופצת למים.
באופן מוזר (או שלא ) עיקר הזוגות החפצים להצטלם במים הם דווקא אנשים שאינם מצטיינים בשחייה. לא פעם זועקת אליי הכלה בעודה מפרפרת במים חרדה , השמלה הלבנה מציפה אותה כך שאין סיכוי שתטבע ובהומור אני מנסה להרגיע אותה שתרגיש את הנינוחות והרוגע שסביבת המים מעניקה. השלב הבא מסובך יותר כאן אני מבקש מהמצולמים לשקוע במים לפתוח עיניים ולהישיר מבט למצלמה. רוב האנשים מתקשים בהתחלה לשקוע. במקום לשחרר אוויר הם מחזיקים בריאות ולכן הם מוצפים מעלה, לנשים, בדרך כלל יש בעיה להכניס את הפנים למים וזאת עקב האיפור המייקאף והפאן.
החלק הקשה בעבודה זו אינו קשור כלל לצילום. עיקר העבודה שלי היא להיות רס"ר משמעת או גננת.
אני מגיע לגן בשיא האירוע ורוב הקהל כבר שיכור ומסטול.
בכניסה לגן צועקים עליי החוגגים מדוע הגעתי מאוחר כל כך כשהאירוע כבר עומד להסתיים. אנשים מסתכלים עליי מבולבלים, לא מבינים מדוע הגעתי לבוש ככה (מתוך נוחיות שלי ובכדי לקצר תהליכים אני נוהג להגיע לבוש בגלבייה כשמתחתיה כבר אני לבוש בגד ים) חושבים שהגיע מוקיון או מוזיקאי שעומד להופיע בפניהם ובמקום זאת אני מסיר את בגדיי וקופץ לבריכה.
מעניין לראות איך הבריכה משפיעה על מצב הרוח של החוגגים.
ברגע שהחוגגים קופצים למים מד הרעש בגן הארועים הופך להיות בלתי נסבל וההשתוללות בשמחה גוברת עוד יותר. חבורה של גברים מגודלים במים שרה בקולי קולות שירי עידוד לקבוצת כדור רגל אהודה, מחוץ לבריכה כמה בריונים זורקים למים בכוח את כל החוגגים שאינם רוצים להירטב.
בתוך כאוס של קהל עליז, אני חייב למקד אליי תשומת לב, בניסיוני לצלם. בניגוד לצילום ספונטאני ובו לא נדרש מהמצולמים כל שיתוף פעולה. בצילומי חתן כלה במים על מנת להשיג מבט ופנים אני חייב לביים ולמקד את תשומת הלב של המצולמים סביבי. אני חייב לפעול מהר וביעילות כי סבלנותם של האנשים קצרה. ברגע שחוזר הבלגאן והרעש גובר מיד אני צולל וכולם אחרי. עולים שוב למעלה, לרגע קט יש שקט עד שמתאוששים החוגגים ושוב פעם אותה דינאמיקה מסתכלים ישירות למצלמה צוללים ומנסים להישאר זמן רב ככל האפשר מתחת למים.
אחרי 20 דקות במים וסרט צילום של 36 תמונות עבודתי הסתיימה. אני יוצא החוצה לשפת הבריכה שותה קפה חפוז ונעלם מהר מהרעש והמולת החוגגים .
ומתי כבר אתה תתחתן אמא שואלת?
ולעצמי בשקט אני משיב, כי כל החתונות בהן אני משתתף לא מעוררות בי חשק אלא להיפך, ככל שאני נחשף ליותר חתונות הסיכוי שאתחתן קטן. בכל חתונה שאני מצלם אני מברך ומודה לאל שאני עדיין פרט בודד בעל חירות חופש ועצמאות לבחור מה אני חפץ לעשות עם חיי.
