סערה אמן סובל:
בלילות חורף סוערים ,כשאנשים מכורבלים בבית בוהים במסך הטלויזיה, אני אוהב ללכת לים.
בטלווזיה משדרים שוב את הטמטום הרגיל. כתבי חדשות מחרחרי ריב מכתיבים את סדר היום הציבורי, מרעילים בשקרים. ערב-רב של דוגמניות, שחקני כדורגל, מצחיקנים טפלים המוכרים אשליות מעולמם של מפורסמים. אני מחפש מפלט ונמלט אל הרוח, אל פיסת טבע ירוקה המשקיפה אל הים.
בחוץ קר ומלבדי אין עוד איש. אני ממקם את המצלמה. זהו זמן טוב למחשבות.
מקצוע גרוע מצאתי לעצמי: אני מוכר את עצמי כצלם לעולם הפירסום והמדיה, לאוירה אנושית שלילית שמקורה בעשיה שיקרית שמהותה למכור לאנשים אשליות של הבל, ולחליפין לצלם כאב סבל וחולשה אנושית לצורכי חדשות, או שעליי לצלם דברים שמקורם הוא רק בדחף האישי שלי ליצור ואז לשם מה צריך לצלם אותם? צילומי לא יתאימו לשום קמפיין פרסומי או שלט חוצות. יעודם גלריה או מוזיאון. אני עושה אומנות. מה מקומו של האמן הבודד היום בחברה המתיימרת לעודד ולטפח את האינדבדואליות? שהרי את מי בכלל מעניינת היום אומנות, ובשביל מה אני מצלם שהרי יחסית לשלל הגירויים שיש בהווייתנו, תמונת סטילס פשוטה המוצגת בחלל תצוגה נשמעת מושג מיושן ואפילו טרחני. השימוש הנפוץ בטכנולוגיה עכשוית לצורך ייצור גימקים חסרי פשר מקהה את חשיבות הקשר שבין תוכן היצירה לצורתה. אני עובר לבד ומקפיד לנהל שיח עם עצמי. כמו-כן אני בוחר להימנע מלפנות להמוניות פופולרית ומאמין במספר מצומצם של אנשים המתעניין באומנות שאני עושה אך, עדיין מתקשה למצוא אותם.
קהילת שוחרי האומנות היא גילדה קטנה של חובקי סוד המאופיינת בעיקר ביומרה גדולה לאליטיזם תרבותי. אמן טוב הוא מי שיצירתו משדרת אמינות. זוהי תכונה חשובה יותר מהיכולת לייצר רהב ויזואלי שכן בכך נמדדת מידת האותנטיות של היצירה, האם פעל היוצר מתוך מקום אמיתי והקשיב לעצמו? גם מעט האמנים היוצרים אומנות איכותית יעלמו וישכחו אם לא תעמוד מאחוריהם מכונת יחסי ציבור יעילה ומשומנת . בגילדה, אדם הרוצה להשתייך זקוק קודם כל לקשרים אישיים ולאו דווקא לעשיה איכותית .
תמיד קיימת השאלה אם אי פעם מישהו מלבדי יראה את צילומי. ברור שרוב בני-האדם יעדיפו לזלול במסעדה או ללכת לקניון מאשר להתעניין בצילום האומנותי. זהו העידן בו אנו חיים ויש להשלים עם המצב. בעבר חשבתי שלאמן יש תפקיד והתרגזתי כשטענו אחרת. היום אני מודע שלאומנות אין תפקיד או יכולת לשנות דבר, ושעולם האומנות מבוסס ברובו על פרטנזיות, העמדת פנים רבת חשיבות אך ריקה מתוכן. הדברים נוגעים, לצערי, גם לקהל המגדיר עצמו כשוחר אומנות. בתערוכות קודמות שהצגתי עסקתי בנושאים שמקורם בשוליי החברה,הצדדים הפחות נעימים של הקיום האנושי, הנראים לי חשובים לא פחות, אך נוכחתי לגלות שבגלריות ומוזיאונים רצוי להציג אומנות מהוגנת, לא לעורר פרובקציות ולא לעסוק בהתרסה כי לקהל צרכני האומנות אין עניין לגעת בכאב או לשוטט במחוזות אפלים של החיים. אינני מיתיימר להעריך את שווייה הכספי של יצירת אומנות, אך יש לזכור שמעבודת האומן מתפרנסים אינספור יועצים, מתווכים ושאר אוכלי חינם המקטינים את סיכויי האומן לזכות בחשיפה לה הוא זקוק.
אין לאומנות את היכולת לתחרות חופשית בשוק קפיטליסטי מול מוצרי-צריכה אחרים. ראיתה של האומנות כמוצר האמור להמכר בשווקים אינה אפשרית . אנשים מטבעם לא מעריכים אומנות ואמנים. יתכן שיעודו של האמן הוא להיות מלחך פינכה בחצרות העשירים , דקורטור המקשט את הוילות של בעלי הממון. תדמית האמן הסובל הרעב ללחם אינה אטרקטיבית. אדם זקוק גם להכרה כספית. שוק האומנות בישראל מצומצם ביותר, יד רוחצת יד, והכל עניין של ייחוס ומעמד. אמן ויוצר שלא מגיע ממוסד מוכר להשכלה גבוהה, סיכויו לפרוץ אל תודעת המילייה האומנותי נמוכים מאד ובכל מקרה הוא צריך לשווק ולמכור תדמית ולכן עליו לשמור על לשון נקיה ולשחק משחקי-נימוסין צבועים ומשעממים במקום להיות עסוק בדבר עצמו. לכן רוב הזמן הוא עסוק במרדף אחרי דימויו הציבורי ולא בעשיה אומנותית.
...אבל אני עדיין מצלם ולא מוותר על הצלחה במציאות המרושעת של עולם הגלריות, המוזיאונים, והאספנים, כי הצילום העניק לי מתנה הגדולה של פיתוח המיומנות להתבונן על אור, טקסטורה וצורה. תהליך היצירה הוא כלי דרכו אני לומד להקשיב ולא רק לשמוע. הניסוי חשוב לעתים יותר מהתוצאה הסופית, הדרך יותר מעניינת מהיעד. בעבר חשוב היה לי יותר להשיג. אני צועד לקראת שנות ה- 40 לחיי ועדיין משחק בארגז החול. אני חושב שאני ראוי לתהילה, אך הציבור עדיין לא חושב כך...
אני חש אנונימי ונותר רק עם האמונה באיכות העשיה האומנותית שלי.
אם כמו כל סטודנט לקולנוע חשבתי פעם, שלעשות סרטים זה יותר מעניין מלחיות, היום אני מגלה שחיי מעניינים יותר מצילומי ומהאומנות שאני יוצר. אני מאמין גדול בגמישות נפשית וביכולת לעסוק בתחומים מגוונים, ובמקום להעמיק בזירה קטנה ומצומצמת אני מתפרש ומנסה לגעת בשלל תחומים.לעתים גורם הדבר למיצוי מהיר של תחומי-עיסוק וויותור על התחום כולו. אני משתדל לחיות כצופה ארעי נטול- הזדהות , הטועם משלל עולמות חופפים או מנוגדים אחד לשני. הצילום מקפיא רסיסי מציאות, מקבע אותה, אך בחיי האישיים אין שיגרה... חוגג את החופש והעצמאות האישית ומתעקש לשמור על עצמי בתוך מרחב סגור ופרטי. הדחף שלי למסעות לא מותיר לי הרבה ברירה, ואני שואף למציאות של כאן ועכשיו, שבה יש השלמה עם הגורל כאדון לעצמי, חופשי, נטול מסגרות, לא מחוייב לדבר. נע ונד כעלה ברוח אוחז ונאחז במצלמה ככלי לבבטא רגישות. לכאורה הווית חיים קוסמת ואטרקטיבית יותר מזו המקובלת ביום- יומיות של משרד וניירת, אך המחיר הוא בבתחושת הבדידות של מי שמגשגש באפלה הרחק מאור הזרקורים בתוך מגדל-שן של עיסוק בצילומי אומנות וסירוב עקשני לוותר על חלום ישן גם בגיל מתקדם יחסית. הציניות עוזרת לי להקטין ציפיות ולהתרחק מהיאוש. לפעמיים נדמה לי שנעצרתי בגיל 22. הצורך הוא תמיד ליזום הכל מחדש, להתחיל מאפס כאילו אין רקורד של עשיה קודמת, עבר שלא קיים, ואני כמו פוסע בשביל המפריד בין הבדידות ללבד. אף אחד לא יעשה את העבודה במקומי וכבר עייפתי מהניסיון להכריז: "ראו אני אמן!" "אנא התיחסו לצילומי ", צילומי מיועדים למגירה.
גן העצמאות, חוף הילטון תל-אביב.
חורף 2001 .
בטלווזיה משדרים שוב את הטמטום הרגיל. כתבי חדשות מחרחרי ריב מכתיבים את סדר היום הציבורי, מרעילים בשקרים. ערב-רב של דוגמניות, שחקני כדורגל, מצחיקנים טפלים המוכרים אשליות מעולמם של מפורסמים. אני מחפש מפלט ונמלט אל הרוח, אל פיסת טבע ירוקה המשקיפה אל הים.
בחוץ קר ומלבדי אין עוד איש. אני ממקם את המצלמה. זהו זמן טוב למחשבות.
מקצוע גרוע מצאתי לעצמי: אני מוכר את עצמי כצלם לעולם הפירסום והמדיה, לאוירה אנושית שלילית שמקורה בעשיה שיקרית שמהותה למכור לאנשים אשליות של הבל, ולחליפין לצלם כאב סבל וחולשה אנושית לצורכי חדשות, או שעליי לצלם דברים שמקורם הוא רק בדחף האישי שלי ליצור ואז לשם מה צריך לצלם אותם? צילומי לא יתאימו לשום קמפיין פרסומי או שלט חוצות. יעודם גלריה או מוזיאון. אני עושה אומנות. מה מקומו של האמן הבודד היום בחברה המתיימרת לעודד ולטפח את האינדבדואליות? שהרי את מי בכלל מעניינת היום אומנות, ובשביל מה אני מצלם שהרי יחסית לשלל הגירויים שיש בהווייתנו, תמונת סטילס פשוטה המוצגת בחלל תצוגה נשמעת מושג מיושן ואפילו טרחני. השימוש הנפוץ בטכנולוגיה עכשוית לצורך ייצור גימקים חסרי פשר מקהה את חשיבות הקשר שבין תוכן היצירה לצורתה. אני עובר לבד ומקפיד לנהל שיח עם עצמי. כמו-כן אני בוחר להימנע מלפנות להמוניות פופולרית ומאמין במספר מצומצם של אנשים המתעניין באומנות שאני עושה אך, עדיין מתקשה למצוא אותם.
קהילת שוחרי האומנות היא גילדה קטנה של חובקי סוד המאופיינת בעיקר ביומרה גדולה לאליטיזם תרבותי. אמן טוב הוא מי שיצירתו משדרת אמינות. זוהי תכונה חשובה יותר מהיכולת לייצר רהב ויזואלי שכן בכך נמדדת מידת האותנטיות של היצירה, האם פעל היוצר מתוך מקום אמיתי והקשיב לעצמו? גם מעט האמנים היוצרים אומנות איכותית יעלמו וישכחו אם לא תעמוד מאחוריהם מכונת יחסי ציבור יעילה ומשומנת . בגילדה, אדם הרוצה להשתייך זקוק קודם כל לקשרים אישיים ולאו דווקא לעשיה איכותית .
תמיד קיימת השאלה אם אי פעם מישהו מלבדי יראה את צילומי. ברור שרוב בני-האדם יעדיפו לזלול במסעדה או ללכת לקניון מאשר להתעניין בצילום האומנותי. זהו העידן בו אנו חיים ויש להשלים עם המצב. בעבר חשבתי שלאמן יש תפקיד והתרגזתי כשטענו אחרת. היום אני מודע שלאומנות אין תפקיד או יכולת לשנות דבר, ושעולם האומנות מבוסס ברובו על פרטנזיות, העמדת פנים רבת חשיבות אך ריקה מתוכן. הדברים נוגעים, לצערי, גם לקהל המגדיר עצמו כשוחר אומנות. בתערוכות קודמות שהצגתי עסקתי בנושאים שמקורם בשוליי החברה,הצדדים הפחות נעימים של הקיום האנושי, הנראים לי חשובים לא פחות, אך נוכחתי לגלות שבגלריות ומוזיאונים רצוי להציג אומנות מהוגנת, לא לעורר פרובקציות ולא לעסוק בהתרסה כי לקהל צרכני האומנות אין עניין לגעת בכאב או לשוטט במחוזות אפלים של החיים. אינני מיתיימר להעריך את שווייה הכספי של יצירת אומנות, אך יש לזכור שמעבודת האומן מתפרנסים אינספור יועצים, מתווכים ושאר אוכלי חינם המקטינים את סיכויי האומן לזכות בחשיפה לה הוא זקוק.
אין לאומנות את היכולת לתחרות חופשית בשוק קפיטליסטי מול מוצרי-צריכה אחרים. ראיתה של האומנות כמוצר האמור להמכר בשווקים אינה אפשרית . אנשים מטבעם לא מעריכים אומנות ואמנים. יתכן שיעודו של האמן הוא להיות מלחך פינכה בחצרות העשירים , דקורטור המקשט את הוילות של בעלי הממון. תדמית האמן הסובל הרעב ללחם אינה אטרקטיבית. אדם זקוק גם להכרה כספית. שוק האומנות בישראל מצומצם ביותר, יד רוחצת יד, והכל עניין של ייחוס ומעמד. אמן ויוצר שלא מגיע ממוסד מוכר להשכלה גבוהה, סיכויו לפרוץ אל תודעת המילייה האומנותי נמוכים מאד ובכל מקרה הוא צריך לשווק ולמכור תדמית ולכן עליו לשמור על לשון נקיה ולשחק משחקי-נימוסין צבועים ומשעממים במקום להיות עסוק בדבר עצמו. לכן רוב הזמן הוא עסוק במרדף אחרי דימויו הציבורי ולא בעשיה אומנותית.
...אבל אני עדיין מצלם ולא מוותר על הצלחה במציאות המרושעת של עולם הגלריות, המוזיאונים, והאספנים, כי הצילום העניק לי מתנה הגדולה של פיתוח המיומנות להתבונן על אור, טקסטורה וצורה. תהליך היצירה הוא כלי דרכו אני לומד להקשיב ולא רק לשמוע. הניסוי חשוב לעתים יותר מהתוצאה הסופית, הדרך יותר מעניינת מהיעד. בעבר חשוב היה לי יותר להשיג. אני צועד לקראת שנות ה- 40 לחיי ועדיין משחק בארגז החול. אני חושב שאני ראוי לתהילה, אך הציבור עדיין לא חושב כך...
אני חש אנונימי ונותר רק עם האמונה באיכות העשיה האומנותית שלי.
אם כמו כל סטודנט לקולנוע חשבתי פעם, שלעשות סרטים זה יותר מעניין מלחיות, היום אני מגלה שחיי מעניינים יותר מצילומי ומהאומנות שאני יוצר. אני מאמין גדול בגמישות נפשית וביכולת לעסוק בתחומים מגוונים, ובמקום להעמיק בזירה קטנה ומצומצמת אני מתפרש ומנסה לגעת בשלל תחומים.לעתים גורם הדבר למיצוי מהיר של תחומי-עיסוק וויותור על התחום כולו. אני משתדל לחיות כצופה ארעי נטול- הזדהות , הטועם משלל עולמות חופפים או מנוגדים אחד לשני. הצילום מקפיא רסיסי מציאות, מקבע אותה, אך בחיי האישיים אין שיגרה... חוגג את החופש והעצמאות האישית ומתעקש לשמור על עצמי בתוך מרחב סגור ופרטי. הדחף שלי למסעות לא מותיר לי הרבה ברירה, ואני שואף למציאות של כאן ועכשיו, שבה יש השלמה עם הגורל כאדון לעצמי, חופשי, נטול מסגרות, לא מחוייב לדבר. נע ונד כעלה ברוח אוחז ונאחז במצלמה ככלי לבבטא רגישות. לכאורה הווית חיים קוסמת ואטרקטיבית יותר מזו המקובלת ביום- יומיות של משרד וניירת, אך המחיר הוא בבתחושת הבדידות של מי שמגשגש באפלה הרחק מאור הזרקורים בתוך מגדל-שן של עיסוק בצילומי אומנות וסירוב עקשני לוותר על חלום ישן גם בגיל מתקדם יחסית. הציניות עוזרת לי להקטין ציפיות ולהתרחק מהיאוש. לפעמיים נדמה לי שנעצרתי בגיל 22. הצורך הוא תמיד ליזום הכל מחדש, להתחיל מאפס כאילו אין רקורד של עשיה קודמת, עבר שלא קיים, ואני כמו פוסע בשביל המפריד בין הבדידות ללבד. אף אחד לא יעשה את העבודה במקומי וכבר עייפתי מהניסיון להכריז: "ראו אני אמן!" "אנא התיחסו לצילומי ", צילומי מיועדים למגירה.
גן העצמאות, חוף הילטון תל-אביב.
חורף 2001 .
