מים רבים לא יכבו את האהבה
הספר שלפניך עוסק בצילום סטילס והוא סיכום אישי של הדרך שעברתי בעשור הרביעי לחיי;
אני עוסק בצילום סטילס משנת 1989 והוא מהווה עבורי מדיום דרכו אפשר לבטא רגישות ,
רב - משמעותיות וחזון יצירתי. הצילומים שבספר צולמו בשנים 1997-2006 .
ב-1998 סיימתי לימודיי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א והתחלתי לחפש את דרכי בעולם סרטי התעודה כבמאי וצלם. עשייה של סרטים וכתבות וידאו שינתה את היחס שלי לצילום סטילס : בחירת זירת הצילום, הגישה אל האובייקט המצולם ואופן השימוש במצלמה קיבלו משמעות חדשה בעבודתי.
שנת 1997 סיכמה תקופה בחיי כאומן-יוצר : כוויריסט- מציצן המתבונן בסצינות המון ומיומן לצלם מבלי להיות מורגש נולדו בי ספקות הנוגעות לחוסר העניין שבחדירה לפרטיותם של המצולמים האנונימיים. שיאו של התהליך היה בקיץ של אותה שנה עת צילמתי סרט בשם "מציצים לאלוהים" , שהיה הצצה ותיעוד של הרגלי הבילוי בחוף הים בתל-אביב, החוף הנפרד המיועד לשימושה של האוכלוסיה החרדית. העיסוק הקולנועי אפשר לי להשתמש בסטילס באופן ההפוך והוא הפך עבורי לניסיוני יותר, מתרחק מקהל, מתכנס בתוך עצמו; טבע מופשט וצילום תת - מימי החליפו מציצנות וווייריזם .
"טבע לא דומם" אני מכנה את החקירה המתבצעת באמצעות צילום סטילס והניסיון לבדוק את גבולותיו של מדיום זה ואת יחסו לאופני הבעה ויזואליים אחרים ובעיקר לציור.
גם בעידן הדיגיטלי הניסיון הוא עדיין להישאר נאמן לצילום אנלוגי בטכניקה המיושנת של נגטיב או שקופית. אינני משתמש בתוכנות מחשב לצורך עיבוד או שינוי הדימוי המקורי, וכל המניפולאציות הצילומיות מתבצעות רק בשלב הצילום. תהליך ייצור התמונה האיטי והמורכב של צילום בנגטיב משמר את הרהב הויזואלי של האובייקט ואת ההילה שלו וכך נוצרת ייחודיות פרדוכסלית הנמנעת גימיקים של החצנה ושיווק, חוקי המשחק החדשים של העידן הוירטואלי.
יש בבחירה זו נאיביות רומנטית הנובעת מתחושות ניכור וזרות כלפי המיידיות הפלקטית. אני עדיין מחפש משהו מסתורי ואולי אפילו מיסטי בצילום במצלמת רפלקס, מדיום בן כמאה וחמישים שנה בו יש לכל פריים בודד פוטנציאל של תצלום יחודי ונדיר.
אני מרבה לצלם בלילה, תמיד אחרי חצות, ואוהב לצלם במים. הצללים וצבעי התכלת של השמיים בצילומי הלילה תלויים באלומת אור הירח . מים הם סביבה הנחוצה לשמירה על איזון והצילום במים פתח בפני עולם של אפשרויות חדשות: קרני האור נשברות בצורה שונה ולאובייקט המצולם יש נטייה להראות קרוב יותר לעדשה. אינני משתמש בפלאש במים ומעדיף את התאורה הקיימת המגיעה מחוץ לבריכה. בניגוד לרוב הצלמים התת-מימיים אני מצלם בבריכות שחיה ולכן מתמקד בבני אדם בתוך בריכות ולא בדגים ואלמוגי-ים. מתאבקי מים, משחקי רוגבי, יוגה וקארטה תת-מימיים, וכן חתונות, נשים בהריון התעמלות במים תינוקות וכו'.
המצלמה ייעודית למים, העדשה חייבת לחוש נוזלים בכדי להגיע לחדות והניסיון הוא לצלם בסביבות מימיות שונות, בעלות הרכב המים שונה; הים התיכון, ים סוף, ים המלח, בריכות מים טבעיות, וגם בריכות ציבוריות עמוסות בכלור.
בתנאים סביבתיים אלה אני משלב בין צילום עיתונאי המתעד מציאות נתונה לצילום אומנותי בו הצלם אקטיבי בניסיונו לייצר מציאות, ואם בעבר בא הגירוי שלי לצלם מהתבוננות החוצה ומרצון ללכוד בעין- המצלמה שלל עולמות סוערים, הרי שכיום הדחף לצלם מגיע מרצון בבריחה מהסביבה והשגרה היום יומיות.
ארבעת האלמנטים: מים, אוויר, אדמה ואש הם חומרי הגלם הראשוניים מהם עשויים צילומי
ודרכם אני מתבונן על היחסים שבין אור, תנועה, חומר וזמן .
הספר נערך לעיון ודפדוף משני צדדיו על-פי צרכי שלושת השפות בהן הוא כתוב. בצד העברי נושאי הצילומים הם אור,חומר וטבע והצד הגרמני-אנגלי עוסק יותר בסיטואציות אנושיות – אנתרופולוגיות.
מאחר וברצוני שספר זה יעסוק גם בשפת הצילום התמקדתי בבחירת צילומים הלקוחים מארבע נקודות התבוננות שונות:
1-
הצלם המביים , זה שהמצולמים מודעים לנוכחותו ונדרשים להתנהג מול מצלמה בהתאם לדרישותיו. רגע הצילום יהיה תמיד מתוכנן ומתוזמן היטב.
2-
הצלם הבלתי מורגש, הנעדר, המצולמים אינם מודעים לנוכחותו והוא צריך להשתמש בתנאי התאורה והחלל הקיימים. כאן ישנה חשיבות מכרעת לרגע בו הצלם בוחר להקליק בניסיונו להנציח רגע אותנטי.
3-
הצלם המצולם: הנצחה עצמית הוא עיסוק עתיק וראשוני של האומן. כאשר הצלם מצלם אוטופורטרט יש לו שליטה מלאה באתר הצילום, בחומריות ובתאורה. גם את מסגרת הצילום יוכל לתכנן בצורה מדויקת למדי. אבל הצלם המצלם את עצמו אינו יכול לשלוט ברגע הקריטי של פתיחת הצמצם. שבריר הזמן בו הופך הצלם לאובייקט המצולם הוא רגע מיסטי עליו אין לו שליטה.
4-
צילום טבע ללא אנשים: ניסיונו של האדם היחיד להכיל במצלמתו הבודדת את עוצמתו ויופיו של הטבע נראה מראש כנועד לכישלון צילום טבע קשה יותר לצלם, אולם האפשרויות לביטוי אסתטי שהטבע מעניק לצלם, מציבות בפניו אתגר והזדמנות להתחבר עם הצד הבלתי מילולי והתחושתי באישיותו וביחסיו עם הבריאה.
5-
הספר יוצא בעקבות תערוכת היחיד הראשונה שלי מחוץ לישראל.
במאי 2006 תוצג בגלריה פרטית בברלין, גרמניה התערוכה "מים רביםלא יכבו את האהבה". הגלריה ממוקמת ברובע Mitte" " - שבמרכז העיר. זהו מרכזה ההיסטורי של העיר שלאחר מלחמת העולם השניה הפך למרכזה של ברלין המזרחית, מרחק הליכה מבית הכנסת שברחוב אורניינבורג. כיום זהו אזור אופנתי המסמל את הניסיון של גרמניה להיות חדשה ואחרת.
רודולף דארנברג מגלריה "רודולפו" שבברלין, היה פתוח דיו להתבונן בצילומי ואמיץ דיו להזמין אותי להציג בגלריה שלו. הבדלי הלאום והמשקעים ההיסטוריים חייבו את שנינו לערוך הליך משותף של ריפוי זיכרון אישי וקולקטיבי והתמודדות עם רגשות האשמה ותחושת הקורבנות.
אני חש הישג וגאווה על כך שבמקום לעסוק בהקשר הבנאלי והכמעט אוטומטי של יחסי יהודים – גרמנים היום, אין בצילומים שמץ של זיקה או עניין לאומני-פוליטי. 60 שנה אחרי המלחמה ההיא האמירה שיש לי לומר דרך צילומי נוגעת יותר במקום של רב לאומיות . אני רוצה לראות את עצמי איש העולם הגדול המסוגל לעשות הפרדה בין המטען האישי והתודעה הפרטית של כל אדם כאינדבדואל, לבין הזדהויות קולקטיביות פטריוטיות , המסרסות את המחשבה העצמאית ויוצרות חד מימדיות המתפרצת אצל הקולקטיב ברגעי חולשה היסטורית. זהו בעיני מצב חדש והכרחי המאפשר קרקע לפיתוח מחודש של הדיאלוג התרבותי היהודי-גרמני הנמשך גם במאה העשרים ואחת. רק אם נקיים דיאלוג כזה נהפוך לחברה של אנשים מודרניים ותרבותיים, שלא רק נוברים בעבר אלא גם פותחים את הלב לעתיד ללא כעס ומירמור על מעשי אבותינו. חמלה הדדית , כנות, ודיון בגובה עיניים כלפי הזולת הכרחיים לשם כך.
בהזדמנות זו אני גם רוצה להודות לכל האנשים שמלווים אותי בדרכי ובעיקר למשפחתי שללא הביטחון והתמיכה שלהם, לא הייתי זוכה בחרות הנדרשת . תודה גם ליניב, אנתיאה ובן- מקס קדמן שאירחו אותי בסלון ביתם ברחוב ברברוסה.
ברלין/ תל-אביב, ינואר 2006
אני עוסק בצילום סטילס משנת 1989 והוא מהווה עבורי מדיום דרכו אפשר לבטא רגישות ,
רב - משמעותיות וחזון יצירתי. הצילומים שבספר צולמו בשנים 1997-2006 .
ב-1998 סיימתי לימודיי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א והתחלתי לחפש את דרכי בעולם סרטי התעודה כבמאי וצלם. עשייה של סרטים וכתבות וידאו שינתה את היחס שלי לצילום סטילס : בחירת זירת הצילום, הגישה אל האובייקט המצולם ואופן השימוש במצלמה קיבלו משמעות חדשה בעבודתי.
שנת 1997 סיכמה תקופה בחיי כאומן-יוצר : כוויריסט- מציצן המתבונן בסצינות המון ומיומן לצלם מבלי להיות מורגש נולדו בי ספקות הנוגעות לחוסר העניין שבחדירה לפרטיותם של המצולמים האנונימיים. שיאו של התהליך היה בקיץ של אותה שנה עת צילמתי סרט בשם "מציצים לאלוהים" , שהיה הצצה ותיעוד של הרגלי הבילוי בחוף הים בתל-אביב, החוף הנפרד המיועד לשימושה של האוכלוסיה החרדית. העיסוק הקולנועי אפשר לי להשתמש בסטילס באופן ההפוך והוא הפך עבורי לניסיוני יותר, מתרחק מקהל, מתכנס בתוך עצמו; טבע מופשט וצילום תת - מימי החליפו מציצנות וווייריזם .
"טבע לא דומם" אני מכנה את החקירה המתבצעת באמצעות צילום סטילס והניסיון לבדוק את גבולותיו של מדיום זה ואת יחסו לאופני הבעה ויזואליים אחרים ובעיקר לציור.
גם בעידן הדיגיטלי הניסיון הוא עדיין להישאר נאמן לצילום אנלוגי בטכניקה המיושנת של נגטיב או שקופית. אינני משתמש בתוכנות מחשב לצורך עיבוד או שינוי הדימוי המקורי, וכל המניפולאציות הצילומיות מתבצעות רק בשלב הצילום. תהליך ייצור התמונה האיטי והמורכב של צילום בנגטיב משמר את הרהב הויזואלי של האובייקט ואת ההילה שלו וכך נוצרת ייחודיות פרדוכסלית הנמנעת גימיקים של החצנה ושיווק, חוקי המשחק החדשים של העידן הוירטואלי.
יש בבחירה זו נאיביות רומנטית הנובעת מתחושות ניכור וזרות כלפי המיידיות הפלקטית. אני עדיין מחפש משהו מסתורי ואולי אפילו מיסטי בצילום במצלמת רפלקס, מדיום בן כמאה וחמישים שנה בו יש לכל פריים בודד פוטנציאל של תצלום יחודי ונדיר.
אני מרבה לצלם בלילה, תמיד אחרי חצות, ואוהב לצלם במים. הצללים וצבעי התכלת של השמיים בצילומי הלילה תלויים באלומת אור הירח . מים הם סביבה הנחוצה לשמירה על איזון והצילום במים פתח בפני עולם של אפשרויות חדשות: קרני האור נשברות בצורה שונה ולאובייקט המצולם יש נטייה להראות קרוב יותר לעדשה. אינני משתמש בפלאש במים ומעדיף את התאורה הקיימת המגיעה מחוץ לבריכה. בניגוד לרוב הצלמים התת-מימיים אני מצלם בבריכות שחיה ולכן מתמקד בבני אדם בתוך בריכות ולא בדגים ואלמוגי-ים. מתאבקי מים, משחקי רוגבי, יוגה וקארטה תת-מימיים, וכן חתונות, נשים בהריון התעמלות במים תינוקות וכו'.
המצלמה ייעודית למים, העדשה חייבת לחוש נוזלים בכדי להגיע לחדות והניסיון הוא לצלם בסביבות מימיות שונות, בעלות הרכב המים שונה; הים התיכון, ים סוף, ים המלח, בריכות מים טבעיות, וגם בריכות ציבוריות עמוסות בכלור.
בתנאים סביבתיים אלה אני משלב בין צילום עיתונאי המתעד מציאות נתונה לצילום אומנותי בו הצלם אקטיבי בניסיונו לייצר מציאות, ואם בעבר בא הגירוי שלי לצלם מהתבוננות החוצה ומרצון ללכוד בעין- המצלמה שלל עולמות סוערים, הרי שכיום הדחף לצלם מגיע מרצון בבריחה מהסביבה והשגרה היום יומיות.
ארבעת האלמנטים: מים, אוויר, אדמה ואש הם חומרי הגלם הראשוניים מהם עשויים צילומי
ודרכם אני מתבונן על היחסים שבין אור, תנועה, חומר וזמן .
הספר נערך לעיון ודפדוף משני צדדיו על-פי צרכי שלושת השפות בהן הוא כתוב. בצד העברי נושאי הצילומים הם אור,חומר וטבע והצד הגרמני-אנגלי עוסק יותר בסיטואציות אנושיות – אנתרופולוגיות.
מאחר וברצוני שספר זה יעסוק גם בשפת הצילום התמקדתי בבחירת צילומים הלקוחים מארבע נקודות התבוננות שונות:
1-
הצלם המביים , זה שהמצולמים מודעים לנוכחותו ונדרשים להתנהג מול מצלמה בהתאם לדרישותיו. רגע הצילום יהיה תמיד מתוכנן ומתוזמן היטב.
2-
הצלם הבלתי מורגש, הנעדר, המצולמים אינם מודעים לנוכחותו והוא צריך להשתמש בתנאי התאורה והחלל הקיימים. כאן ישנה חשיבות מכרעת לרגע בו הצלם בוחר להקליק בניסיונו להנציח רגע אותנטי.
3-
הצלם המצולם: הנצחה עצמית הוא עיסוק עתיק וראשוני של האומן. כאשר הצלם מצלם אוטופורטרט יש לו שליטה מלאה באתר הצילום, בחומריות ובתאורה. גם את מסגרת הצילום יוכל לתכנן בצורה מדויקת למדי. אבל הצלם המצלם את עצמו אינו יכול לשלוט ברגע הקריטי של פתיחת הצמצם. שבריר הזמן בו הופך הצלם לאובייקט המצולם הוא רגע מיסטי עליו אין לו שליטה.
4-
צילום טבע ללא אנשים: ניסיונו של האדם היחיד להכיל במצלמתו הבודדת את עוצמתו ויופיו של הטבע נראה מראש כנועד לכישלון צילום טבע קשה יותר לצלם, אולם האפשרויות לביטוי אסתטי שהטבע מעניק לצלם, מציבות בפניו אתגר והזדמנות להתחבר עם הצד הבלתי מילולי והתחושתי באישיותו וביחסיו עם הבריאה.
5-
הספר יוצא בעקבות תערוכת היחיד הראשונה שלי מחוץ לישראל.
במאי 2006 תוצג בגלריה פרטית בברלין, גרמניה התערוכה "מים רביםלא יכבו את האהבה". הגלריה ממוקמת ברובע Mitte" " - שבמרכז העיר. זהו מרכזה ההיסטורי של העיר שלאחר מלחמת העולם השניה הפך למרכזה של ברלין המזרחית, מרחק הליכה מבית הכנסת שברחוב אורניינבורג. כיום זהו אזור אופנתי המסמל את הניסיון של גרמניה להיות חדשה ואחרת.
רודולף דארנברג מגלריה "רודולפו" שבברלין, היה פתוח דיו להתבונן בצילומי ואמיץ דיו להזמין אותי להציג בגלריה שלו. הבדלי הלאום והמשקעים ההיסטוריים חייבו את שנינו לערוך הליך משותף של ריפוי זיכרון אישי וקולקטיבי והתמודדות עם רגשות האשמה ותחושת הקורבנות.
אני חש הישג וגאווה על כך שבמקום לעסוק בהקשר הבנאלי והכמעט אוטומטי של יחסי יהודים – גרמנים היום, אין בצילומים שמץ של זיקה או עניין לאומני-פוליטי. 60 שנה אחרי המלחמה ההיא האמירה שיש לי לומר דרך צילומי נוגעת יותר במקום של רב לאומיות . אני רוצה לראות את עצמי איש העולם הגדול המסוגל לעשות הפרדה בין המטען האישי והתודעה הפרטית של כל אדם כאינדבדואל, לבין הזדהויות קולקטיביות פטריוטיות , המסרסות את המחשבה העצמאית ויוצרות חד מימדיות המתפרצת אצל הקולקטיב ברגעי חולשה היסטורית. זהו בעיני מצב חדש והכרחי המאפשר קרקע לפיתוח מחודש של הדיאלוג התרבותי היהודי-גרמני הנמשך גם במאה העשרים ואחת. רק אם נקיים דיאלוג כזה נהפוך לחברה של אנשים מודרניים ותרבותיים, שלא רק נוברים בעבר אלא גם פותחים את הלב לעתיד ללא כעס ומירמור על מעשי אבותינו. חמלה הדדית , כנות, ודיון בגובה עיניים כלפי הזולת הכרחיים לשם כך.
בהזדמנות זו אני גם רוצה להודות לכל האנשים שמלווים אותי בדרכי ובעיקר למשפחתי שללא הביטחון והתמיכה שלהם, לא הייתי זוכה בחרות הנדרשת . תודה גם ליניב, אנתיאה ובן- מקס קדמן שאירחו אותי בסלון ביתם ברחוב ברברוסה.
ברלין/ תל-אביב, ינואר 2006
